11.06.2009






שבת שלום





פרשת השבוע

וירא

Aish.com


לאיזו מטרה נברא האדם?


הוא נברא על



מנת להעניק!



משימתו של אברהם אבינו, היא לבשר לעולם על מציאות הקב"ה. אך כיצד ניתן בכלל לתאר אינסוף שכזה, המושלם בתכלית השלמות ושלא חסר בו דבר?

התשובה מצויה בסיבה שהניעה את הקב"ה מלכתחילה לברוא את העולם ואת האדם - הרצון לדאוג ולהרעיף מטובו. מכאן אנו למדים שמידת ה"נתינה" היא היסוד הבסיסי ביותר של הקב"ה!


גדולתו הרוחנית של אברהם אבינו

אברהם אבינו הלך בדרכיו של הקב"ה, בכך שעסק בנתינה אינסופית. האוהל שלו, שהיה ממוקם ממש בליבה של צומת דרכים מרכזית וסואנת, היה פתוח אל ארבע רוחות השמים, כדי שעוברי האורח העייפים, יחושו מוזמנים להיכנס ולסעוד אצלו את סעודת המלכים שתמיד הוצעה להם.

"לא לי אתם צריכים להודות", הוא היה עונה להם. "אני בסך הכל הולך בדרכיו של הקב"ה".

בסופה של כל סעודה שכזו, באופן מובן, ביקשו האורחים להודות לאברהם על האירוח החם שהעניק להם. "לא לי אתם צריכים להודות", הוא היה עונה להם. "אני בסך הכל הולך בדרכיו של הקב"ה שהעניק לכולנו חיים, שמספק לנו מזון, ושומר עלינו בכל רגע ורגע. לקב"ה אתם צריכים להודות!"

לאנשים שנרתעו מהרעיון של הבעת תודה לקב"ה, הציע אברהם אפשרות חלופית: 'שלמו לי אם כך את המחיר המלא של הסעודה שקיבלתם פה אצלי!'. לאחר שחישבו בראשם את העלות האסטרונומית של סעודה כה מפוארת, ועוד בלב המדבר השחון, הצליח אברהם אבינו לשכנע אפילו את הספקנים הגדולים ביותר "לתת לקב"ה צ'אנס קטן".


להידמות אל הקב"ה

פרשת השבוע שלנו פותחת ומספרת, שאברהם אבינו מל את עצמו כשהיה בן 99 שנים. היינו מצפים, שבמצב כזה ישכב במיטה, לפחות כמה ימים לצורך התאוששות. אך במקום זאת, אברהם יושב בפתח האוהל, מחפש אחר אורחים שיבואו להתארח אצלו!

באותו היום, אין שום אורחים שנראים באופק. הקב"ה בדאגתו לאברהם, הביא על העולם שרב כבד, כדי שלא יהיו עוברי-אורח בדרכים ואברהם יוכל לנוח ולהחלים. נותרה רק עובדה אחת שלא נלקחה בחשבון - העובדה שעבור אברהם, הכאב שחש מברית המילה היה זעיר ביותר, בהשוואה לסבל שנגרם לו כשאינו מיטיב עם הזולת. לכן, כעת היה על הקב"ה לשלוח לאברהם אורחים, כדי לחסוך ממנו כאב נוסף!

"וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. וירא, וירץ לקראתם מפתח האוהל, וישתחו ארצה. ויאמר: 'אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, והישענו תחת העץ. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעבורו, כי על כן עברתם על עבדכם'. ויאמרו: 'כן תעשה כאשר דיברת'. וימהר אברהם האוהלה אל שרה, ויאמר: 'מהרי שלוש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות'. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו..." (בראשית י"ח: 8-1).

יש הרבה מה לומר על המתרחש כאן: היחס המלכותי שמעניק אברהם אבינו כלפי אורחיו, בהגישו להם את מיטב המאכלים שבביתו, האופן בו כל בני המשפחה משתלבים בקיום המצווה, ובנוסף, ההתלהבות הגדולה שהוא מגלה במהלך טרחתו.

קיימת חוויה שהיא אפילו חזקה יותר משיחה ישירה עם הקב"ה. והיא, להידמותלו!

אך משהו בכל הסיטואציה הזו צורם לנו קצת: בתחילתו של הסיפור, הקב"ה מתגלה אל אברהם אבינו, והדבר הבא שאנו שומעים הוא, שאברהם נוטש את האוהל בכדי לקבל את פניהם של האורחים שהגיעו. תארו לעצמכם שאתם מנהלים דיון חשוב עם נשיא המדינה. האם הייתם מעלים על דעתכם לומר לו: "חכה שניה, יש פה כמה אנשים זרים שעוברים בסביבה. אני אחזור אליך מאוחר יותר!". מה גרם לאברהם לחשוב שנטישת השיחה החשובה עם הקב"ה, היא המעשה הנכון שיש לעשותו?

התשובה היא פשוטה. קיימת חוויה שהיא אפילו חזקה יותר משיחה ישירה עם הקב"ה. והיא, להידמות לו! בני האדם נבראו בדמותו של הקב"ה. וכפי שהקב"ה נותן באופן אינסופי, כך גם בני האדם חפצים להיטיב עם אחרים ועל ידי כך מבטאים בדרך נשגבת ביותר את הפן הרוחני שבהם.

הצורך להעניק

אברהם אבינו היה עשיר מאד והיו לו עשרות עבדים. אם כך, מדוע אינו בוחר פשוט לצוות עליהם שישרתו את האורחים ויגישו להם את הסעודה?

אנו טועים לחשוב ש"לתת" פירושו, להיפרד ממשאבים שנמצאים ברשותנו. אך ההפך הוא הנכון. הנתינה ממלאת אותנו באנרגיות ומרעננת את נשמותינו. בתחילת פרשת השבוע שלנו, אברהם סובל מכאבים כל כך עזים בגלל ברית המילה שעבר, עד שאינו מסוגל לעשות דבר מלבד לשבת ליד פתח האוהל שלו. אך כשהאורחים עוברים על פניו, הוא רץ אליהם בכדי לקבל את פניהם! פרץ האנרגיה הפתאומי שלו מצליח להדביק גם את שאר בני המשפחה וגם הם ממהרים לקיים את מצוות הכנסת האורחים.

דמיינו שאתם גדלים במשפחה עשירה ביותר, ואתם מקבלים דמי כיס חודשיים בסכום של 50,000 ש"ח. ברור שלא הייתם צריכים לעבוד אפילו יום אחד בחייכם. הייתם יכולים לשחק גולף, ללכת לקניות, לטייל, לשכב על חוף הים ולעשות מה שאתם רוצים. הכל בקלות, הכל ניתן לכם בכפית של זהב ישר אל תוך הפה. אלו הם החיים הטובים!

אך למעשה, חיים שכאלה אינם כל כך טובים. משום שלאחר זמן מה, אפילו ה"לקיחה" המתמדת הזו עשויה להימאס עליכם. אתם תשמעו בתוככם איזה קול פנימי, שינדנד לכם ללא הרף: " מה אני עושה עם החיים שלי? מה התרומה המיוחדת שלי לעולם?"

הגמרא מלמדת שקיימים בעולם ארבעה סוגים של בני אדם, שגם בחייהם, הם נתפסים כמתים. המכנה המשותף לכל הארבעה הוא, שבעקבות מגבלות נסיבתיות שונות - הם אינם מסוגלים לתת דבר.

מובן שאנו צריכים להתייחס בנדיבות כלפי הזולת, משום שאיכפת לנו ממנו. אך חשוב באותה המידה להתייחס לאופן שבו משפיעה "הנתינה" עלינו. היא הופכת אותנו לאנשים רגישים יותר, אכפתיים ובעלי רחמים כלפי הזולת. ובעצם, היא הופכת אותנו לדומים יותר לקב"ה.


הבסיס לכל

הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים - מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בכיוונים מנוגדים - תופעה שיוצרת מתח,לחץ וריחוק בין השניים.

כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בשני כיוונים מנוגדים.

טענה זו מובהרת היטב בפרשת השבוע שלנו, דרך הסיפור על העיר סדום. מה היה החטא הנורא שהביא חורבן על העיר ותושביה? הגמרא (מסכת סנהדרין, דף ק"ט) מספרת שבסדום ייסדו חוקהאוסר באיסור חמור הכנסת אורחים. אישה אחת, על כל פנים, שנכמרו רחמיה על אדם עני והיא נתנה לו פרוסת לחם, נענשה בעונש חמור ואכזרי: כל גופה כוסה בדבש, והיא נטרפה ע"י אלפי דבורים שהתקיפו אותה.

בארץ ישראל קיימים שני ימים, שנהר הירדן מחבר ביניהם. ים הכינרת שנמצא בגליל, וים המלח שנמצא בדרום הארץ. כיוון שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ (396 מטרים מתחת לפני הים), מים רבים זורמים לתוכו, אך אפילו טיפה אחת אינה יוצאת ממנו. חוסר היכולת שלו לתת מעצמו, העניקה לו את השם "ים המוות". העיר סדום ממוקמת לידו...

באופן כלשהו העיר כבר הייתה הרוסה עוד לפני שהקב"ה הוריד אש וגופרית מן השמים. משום שכל חברה המוקיעה את חובת הנתינה לזולת, נמצאת כבר על הדרך הבטוחה לקראת ההרס העצמי שלה.


להגשים את הערך, הלכה למעשה

בואו נחשוב, כיצד באופן מעשי ניתן להפוך לאדם "נותן"? התשובה היא פשוטה: נתחיל לתת! יש אנשים שיגידו: "אני יכול לתת רק לאנשים שאני אוהב". זוהי אמירה מוטעית. המילה "להביא" גזורה מהשורש של המילה "אהבה". הנתינה מובילה אותנו לאהוב את הזולת. כאשר אני נותן לך, אני משקיע בך חלק מעצמי, ובכך הופך אותך ליותר יקר עבורי וקרוב ללבי. זוהי הסיבה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר מכל דבר אחר; הילדים הם ההשקעה הגדולה ביותר שלהם.

ומספר המלצות למימוש הנתינה: בקרו כמה חולים המאושפזים בבית החולים הקרוב לביתכם. הזמינו את חבריכם לסעודת השבת בביתכם, או אפילו הדיחו את הכלים בביתכם, גם כשתורכם עוד לא הגיע. השתדלו להידמות לקב"ה, והיו לאנשים "נותנים". עשו זאת מתוך התלהבות ובשמחה אמיתית. עשו זאת כאילו חייכם תלויים בכך.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.


No comments:

Post a Comment

POST توراه و هفطارای

Every Post's Information