8.13.2014
























********************

פרשת עקב 1

מבחן העושר

מאת ציפורה בראבי 

י ישראל אל מעבר לארץ המובטחת להם. עדיין לא נשלמו ההכנות.
משה האיש, האב הרוחני והמנהיג הדגול, אינו יכול לשלחם לבנות עצמם כעם בטרם הקיף את כל עולמם הרוחני והגשמי בטרם הנחיל להם מורשת חיים אמיתית.
והוא ממשיך את הצוואה הגדולה שלו עבור העם אותו הוביל ונקשר אליו כל כך. ומדאגתו כאב וכרועה נאמן הוא מבטיח לבני ישראל, עם העבדים שנדד במדבר 40 שנה ועתה עומד להילחם בעמים רבים כדי לחרשת את הארץ המובטחת לו::
"כי תאמר בלבבך: רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם...ונתנם ה' לפניך והמם מהומה גדולה עד הישמדם" (דברים ג יד-כד)
אתם לא לבד! מבטיח משה לבני ישראל.אל תחששו מן העמים האלה.  ה' אתכם! אתם תילחמו וה' יברך ויתן אותם לפניכם. אתם תנחלו ניצחון ואת הארץ הזאת
והארץ הזאת, הארץ אשר אתם נכנסים אליה לרשת אותה פורייה היא מאוד. בה שבעת המינים הטובים, נחלים זורמים בה ונהרות  "ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון (דברים ח, ז)
וארץ ישראאל מלאה בעוד פירות רבים וטובים מאוד. ולמה רק שבעת המינים האלה ולא נזכרו הפירות הנוספים שגדלים בארץ ישראל?
ללמדנו שסגולת פירות הארץ היא בבריאות שהם נונים בנו. משום כך הוזכרו רק מה שהרמב"ם מתאר כמסייע לבריאות האדם: הלחם, היין, הענבים, התאנים וכן השמן והדבש.. ללמדנו שתפקיד המזון הוא בעיקר לשמור על בריאותנו ולא רק להנאה ניתן
וכן עשירה הארץ הזאת במחצבים שיעזרו לכם לבנות ולקיים עצמכם "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים ח, ט).
ארץ עשירה הכל בה. מזון ומים מחצבים ואויר טוב. כל אשר נחוץ לאדם כדי לקיים עצמו.
והנה לאחר ההבטחות הנפלאות. לאחר התיאורים המרגשים על כל הטוב השמור להם, מזהיר משה את העם מפני שקיעה בגשמיות. מפני ירידה רוחנית. שהרי חיים של שובע ונחת גשמיים עלולים לגרום להידרדרות מוסרית.

מבחן העושר והאמונה 
החיים הטובים והשופעים המצפים להם בארץ המובטחת, חיים של כל טוב ושפע מזון, מים, פירות וכל שמתאווה לו הגוף, עלולים לגרום לעם ישראל בגידה במי שהעניק להם את כל הטוב הזה. השפע שיראו בארץ המובטחת עלול להשכיח מהם את מיטיבם, לגרום להם להידרדרות רוחנית ולחיפוש ריגושים גשמיים  בהשפעת הסביבה עובדת האלילים. בהשפעת הסביבה הגויית העסוקה בהנאות גשמיות.
והוא מזהירם: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת...ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח, יב-יד)
וכך - בתוך ההבטחות הנפלאות לחיים של עושר ושובע בארץ הפוריה, מזהיר משה מפני השאננות והשכחה של הגומל טוב לעם ישראל.
"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). 
וגם אל תאמרו בלבבכם: "בצדקתי הביאני ה' לרשת אתת הארץ הזאת" (דברים ט,ד
וכאן מבחן העושר של היהודי המאמין. "בצדקתי" - אני בסדר. הנה הכל טוב לי. ויהודי צריך תמיד לבדוק עצמו ולראות היכן ישתפר, היכן יתקדם במידותיו, במעשיו. השאננות הינה אם כל חטא.
וזהו מבחן העושר - מבחן הגאווה והאמונה 
שהרי אמונה אינה נבחנת ברגעים קשים דווקא. אמונה נבחנת גם בהצלחה.
ומשה הדואג והאוהב מוצא לנכון לחנך את העם לענווה ולאמונה גם כשהכל טוב. גם  כשההצלחה מאירה פנים.
שזהו מבחן קשה לאמונה לא פחות ממבחן העוני העלול חלילה להביא לכפירה. שהרי העושר וההצלחה עלולים לגרום לאדם שקיעה בנוחות המרופדת שלו ולהשכיחו מי נתן לו כל זה. וכן - כבר אמר הנביא ועל כך אמר כבר הנביא: "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו).שכבת השומן המקיפה את נשמתו של אדם עלולה לעורר בו גאווה והוא עלול לשכוח מי נתן לו את כל הטוב הזה.
סגולה מיוחדת
וכיצד יוכל העם הזה שהילך 40 שנה במדבר בחום וביובש שהגיע לארץ הפורייה ורבת השפע החומרי הזה "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה (דברים יא, יב) לשמור על אמונתו ועל כוח ההודיה לה'?
הנה סגולה מיוחדת מעניק משה לעם:
"ואכלת ושבעת"
אתם תאכלו ותשבעו. לא כמו אלו האוכלים והמבקשים תמיד עוד ועוד ולעולם אינם מרוצים.
וזה בזכות ברכת הנהנים, בזכות ברכת המזון. ברכת המזון הינה הסגולה המיוחדת. אם תזכרו לברך בכל פעם לאחר שתאכלו. אם תזכרו להודות על כל הנאה שה' נותן לכם - תוכלו לשמור על נפשכם מפני גבהות הלב. מפני ה"כוחי ועוצם ידי".
וכל זה - הענווה והאמונה וקיום המצוות הם "לטוב לך" (דברים י, יג)

 תכלית האנושי
וזה מביא אותנו אל תכלית האנושי בעולם
"כי מה ה' אלוקיך דורש מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך וללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך
שיראת ה' וקיום המצוות אינן וויתור. אלא הם הם הדבר הטוב אליה שואפת הנפש.
וכך מביא ר' יוסף אלבו דברים נפלאים לשאלה שנשאלה פעמים רבות בפילוסופיה המערבית: כיצד נשיג את הטוב??
וזוהי תשובתו בספרו "ספר העיקרים" מאמר ג' פרק לא:
"ועתה ישראל, הסתכל גודל הפלגת חסדי ה', מה הוא שואל מעמך, כי אינו שואל מעמך כי אם תחת יראת ה' ותחת לכת בדרכיו ולאהבה אותו ותחת עבודתו בכל לבבך ובכל נפשך שהיית מחוייב לעשות, אינו שואל כי אם "לשמור את מצוות ה' ואות חוקותיו אשר אנוכי מצוותך היום, לטוב לך" (דברים י, יג) כלומר: כל זה טוב לך, כי באמצעות שמירת מצוות התורה יושג התכלית האנושי, שהיה ראוי לאדם שישיגהו בעמל גדול ובטורח מופלג באמצעות היראה והאהבה והעבודה אל ה' יתברך בכל לבו ובכל נפשו".

פרשת עקב 2

לכבוד.. אחדשה"ט! בעזרת השי"ת אכתוב לך משהו הקשור לפרשת השבוע.
(דברים ז-יב) "והיה עקב תשמעון..ושמר ה' אלקיך לך את הברית, ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".
והנה זה כלל גדול ומפורסם בתורה, שאין עונשים, אלא אם כן מזהירים (מקודם) (סנהדרין נו: ).
כי בודאי אין רצונו יתברך שהאדם יעשה עוונות ופשעים ויטצרך בדלית ברירה להענישו אלא השי"ת רוצה שיבחר בטוב, שזו עצתו אמונה, וכמ"ש (דברים ל-יט) ובחרת בחיים, ואם רואים למעלה שהאדם מתקרב לחטא ולסכנה, הרמזורים מאותתים לאדם שיעצור, בהבהוב ושינוי צבע (ויש שעוצר, ויש שאפילו באדום לא עוצר, ועוונו ישא). וזה בחי' מ"ש חז"ל (זוהר ח"ג, דף נח.) בכל יום בת קול יוצאת מן השמים ומכריזה (משלי א-כב) עד מתי פתאים תאהבו פתי. ויש שמספיק לו בקריצת עין ורמז בעלמא, וקרמיז ליה ונרמז, ויש שצריך רמז יותר חזק ומפורש, כעין מ"ש חז"ל (כתובות לג.) ונותרו (ל' התראה) בהו מעיקרא, ונרמז בהו רמוזי, ויש שזה לא מספיק לו וצריך צביטה כל שהיא, ויש שנותנים לו בעיטה.. וכו' וכו', וכמ"ש חז"ל (קדושין כ., הו"ד בפרש"י ויקרא כה, א) וז"ל פרשיות הללו (של פרשת בהר) נאמרו על הסדר, בתחילה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית-סופו למכור את מטלטליו. לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר, לא חזר בו-סוף מוכר אחוזתו.
לא חזר בו-סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו-סוף לווה בריבית, כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו-סוף מוכר את עצמו.
לא חזר בו-לא דיו (שמוכר א"ע) לישראל, אלא (מוכר א"ע) אפילו לגוי. ע"ש. והנה כמו שבמיחושי שיניים וחניכיים, אם אדם מקשיב לגוף ושם לב לטפל מיד, הכל נגמר מהר בזול בכי טוב, אבל אם מתעלם מהאיתותים, המיחושים נהפכים לכאבים, ומסתימה פשוטה, לסתימת שורש המוכרת, ומבנה כתר.
ואח"כ לאפצס, ועקירה, ושתילה וכו', (וכן בשאר עניני הגוף), כמו כן בעניני הנשמה, אם האדם יתבונן בדרכיו וברמזי שמים יחסוך הרבה צער ועגמת נפש ועונשים בעוה"ז ובעוה"ב , וזה בחינת מצוות קע"ב (עקב) שבתורה היא מצוות נגעי בגדים וענינה מבואר בספר החינוך (מצוה קעב)וז"ל משרשי המצוה שרצה הא-ל בטובו הגדול ליסרינו, כאשר ייסר איש את בנו (דברים ח-ה).
כי זה הענין (של צרעת) איננו בטבע, אבל מופת הוא באומה הקדושה למען ילמדו ויקחו מוסר, בהשתנות הכלים (פ' הבגדים) של צמר ופישתים, כי בהם תשמיש רוב בני אדם, וישובו מתוך כך מדרכם הרעה, טרם תזרח הצרעת גם בגופם. ע"כ.
הרי מפורש שעונש צרעת הבגדים הוא רמז ואזהרה לבאות, דהיינו צרעת הגוף, אם לא יחזור בתשובה. והנה כידוע מהמציאות, וכדאיתא בזוה"ק אית מאן דפרע בגופיה, ואית מאן דפרע בממוניה.
וכן הרמזים והאזהרות הם בהתאם. ושומה עלינו לא לזלזל בהם, אלא להיפך להתעורר מהם ודרכם, וכל הזריז ומקדים- הרי זה משובח ונשכר.
וכדאיתא בדברי רבינו ז"ל (לקוטי מוהר"ן מ"א סי' א) כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשי"ת על ידי אותו דבר עיי"ש. ובכלל מאתיים מנה.
הבה נגילה

נשלחה על ידי מוז'גן הרוני




ההפטרה של פרשת עקב







קריאת הפטרה

(יד) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי: (טו) הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: (טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד: (יז) מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: (יח) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה: (יט) כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ: (כ) עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה: (כא) וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם: (כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה: (כג) וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי: (כד) הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט: (כה) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ: (כו) וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב: נ (א) כֹּה אָמַר יְהוָה אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם: (ב) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא: (ג) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם: (ד) אֲדֹנָי יְהוִֹה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים: (ה) אֲדֹנָי יְהוִה פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי: (ו) גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק: (ז) וַאדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ: (ח) קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי: (ט) הֵן אֲדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי מִי הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם: (י) מִי בָכֶם יְרֵא יְהוָה שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְהוָה וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו: (יא) הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן: נא (א) שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהוָה הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: (ב) הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: (ג) כִּי נִחַם יְהוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:

הפטרה ופשרה

בהפטרה מסופר: ה' מנחם את 
ציון שלא שכח ועזב אותה

''ותאמר ציון עזבני ה', ואדני שכחני'' (ישעיה מט יד). 

שואלת הגמרא: היינו עזובה היינו שכוחה? אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה, רבוש''ע! אדם נושא אשה על אשתו ראשונה, זוכר מעשה הראשונה. אתה עזבתני ושכחתני! א''ל הקב''ה: בתי! י''ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל - ראשי גייסות, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלושים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלושים גסטרא - שמות של שררה כגון שלטון והגמון ודוכס ופחה, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלוש מאות ששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך. ואת אמרת עזבתני ושכחתני?! ''התשכח אשה עולה'' (מט טו), ואין שכחה לפני כסא כבודך. שמא לא תשכח לי מעשה העגל? א''ל: ''גם אלה תשכחנה'' (ברכות לב:). 

''ותאמר ציון עזבני ה''' (מט יד), הקב''ה מודיע לנביאיו למה אמר להם ''נחמו נחמו עמי... דברו על לב ירושלים'' (ישעיה מ א), כי ציון אמרה ''עזבני ה''' ולכן יש לדבר על לבה. כי ציון הכוונה לכנסת ישראל שאמרה עזבני ה' בגלות הארוכה

משל למה הדבר דומה? לאשה שבעלה נסע למרחקים עזבה והלך למדינת הים. אם הוא יכתוב לה מכתבים אזי היא לא נקראת עדיין עזובה כי קשרי המכתבים מקשר ביניהם. ואימתי היא נקראת עזובה? בשעה שהאשה מריצה אליו מכתבים והוא לא משיב לה, אין כל תגובה מצידו. ומתי היא נקראת שכוחה? בשעה שהיא משגרת אליו מכתבים והוא אפילו לא ניגש לסוכנות הדֹאר לקבל את מכתביה ובאה אליו הודעה ראשונה שניה ושלישית ועדיין אינו ניגש לקבל מכתביה זו אשה שכוחה, וכאילו לא היתה זו אשתו מעולם ואינו חפץ לשמוע ממנה

''ותאמר ציון עזבני ה', ואדני שכחני'' (מט יד), מהו ה' וה'? אמרה לו: אפילו שתי מידות של רחמים שכתובים בך ''ה', ה' אל רחום וחנון'' (שמות לד ו), עזבו אותי ושכחו אותי ''עזבני ה', וה' שכחני'' (פסיקתא רבתי ז). למדרגה כזו הגיעו ישראל שכאילו שכחם ה', וזהו: ''ותאמר ציון עזבני ה''' בלא השראת השכינה וניסתם כל חזון מה', ויותר מזה ''וה' שכחני'' - והראיה שכמה פעמים שיגרתי אליו בקשות חוזרות ונישנות ולא נתקבלו כמאמר הכתוב: ''שׂתם תפילתי'' הפסיק לקבל תפילתי. מובא במסכת ברכות (לב:), א''ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר: ''גם כי אזעק ואשוֵע שׂתם תפלתי'' (איכה ג ח), וכאילו שכח אותי ולא ידע מי אנכי לקחת בקשתי

ועל זה באה התשובה מאת ה', ''התשכח אשה עולה'' - היתכן שתשכח אשה את העולל הקטן שלה שמרחמת עליו ביותר בהיותו רך וחסר אונים, ילד שעשועים שהוא כל תענוגיה ומחמדיה ובפרט שהוא יניק וחכים היא מתפעלת ממנו בכל רגע ובכל עת ומשתעשעת עמו ומשחקת איתו. וכי יש מציאות שאשה תשכח עולה בדרך הטבע? כן אנכי לא אשכחך. ומוסיף הקב''ה: ''גם אלה תשכחנה'' - אפילו אם נזדמן באיזו אמא שהיא כן שוכחת את פרי בטנה שהבן בכיין מאוד ואינו נותן לה מנוחה והיא מחפשת ממנו מרגוע לנפשה, ''ואנכי לא אשכחך'' - אמרה כנסת ישראל שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמת כי ילדי שעשועים אנחנו לפניך אבל חטאנו לך וגרמנו לך צער רב ואולי חס ושלום יצא שכרנו בהפסדנו. למשל אם נראה אם הכועסת על בנה הבוכה ונוכיח אותה הרי הבן רך וענוג ילד קטן הוא בלא דעת ותבונה ומדוע תכעסי עליו? יש פעמים שהאם תאמר, אכן קטן הוא אבל ילד פיקח הוא ומחונן ולא כיתר שאר בני גילו וניכר מתוך מעשיו שעושה כן להכעיסני. וזה שאנו אומרים להשי''ת שהיה משתעשע איתנו, אולי יזכור לנו עוונות ראשונים, את הצער שציערנו אותו במעשה העגל וכאילו עשינו זאת בכוונה תחילה להכעיסו ולצערו, יאמר הקב''ה: ''ואנכי לא אשכחך'' (מט טו), אעפ''י שיש אם שמסוגלת לשכוח את פרי בטנה מתוך צער שגורם לה וקשה לה לגדלו ומפני חולשתה תעזבהו לאנחות, אני מצידי אין שום חולשה ויגיעה, כמאמר הכתוב: ''לא ייעף ולא ייגע'' (מ כח). וכיון שלא קשה עלי הטירחה לא אשכחך, מפני שאזכור כי ילד שעשועים לפני

וכן אפשר לבאר עפ''י משל: לאדם עשיר ונכבד שמסר בד יקר לחיט אומן לתפור לו חליפה המתאימה למעמדו, אך החיט גזר בטעות במקום אחר ועשה חור. אם הוא אכן חכם ואומן במלאכתו ישים במקום החור כפתור ופרח לקישוט הבגד ומהקלקול נעשה תיקון. והנמשל: באופן זה אמר הקב''ה: אתם קלקלתם והיא תקנתכם, כמאמר חז''ל (ע''ז ד:), א''ר יוחנן משום רשב''י: לא ישראל היו ראויין לאותו מעשה, אלא למה עשו? כי אם להורות תשובה לרבים, לומר לך אם חטאו צבור אומרים להם לכו אצל צבור. גזירת מלך היתה ליתן פתחון פה לשבים, וא''כ מקלקול מעשה העגל נעשה תיקון לרבים. וזהו הביאור: ''הן על כפים חקתיך'' (מט טז), על פי מאמר חז''ל (פסחים קיט.): ''וידי אדם מתחת כנפיהם'' (יחזקאל א ח), זהו ידו של הקב''ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מידת הדין שמקטרגת ואומרת לא תקבלם והוא מקבלם בסתר. והחסרון נחקק על כפיים להורות תשובה לרבים ולקבל אותם

''הן על כפים חקתיך'' - כמו שמצאנו באוהבים נאמנים ששומרים בארנקם ובכיסם תמונת אהובם. כן ראינו ברעיו של איוב שלכל אחד היתה תמונת חבריו ועל פי זה ידעו מה מצבו כמ''ש: ''וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו, ויבאו איש ממקמו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי, ויוָעדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו'' (איוב ב יא), בין כל אחד ואחד שלוש מאות פרסה היה המרחק ומניין ידעו? כתרים היו להם ובכל כתר שלושה פרצופים ואיש את שמו חקוק על פרצופו, וכשבאין יסורין על אחד מהם פרצופו משתנה (ב''ב טז:). כמו כן חוקק הקב''ה תמונת ישראל אצלו כביכול דיוקנו של יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד, פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב (חולין צא:). 

''מהרו בניך'' - רצונו לומר אנכי מצידי לא אשכחך רק לפי שבניך ימהרו וידחקו את הקץ לפיכך נדמה להם כאילו שכחתי אותם. וכמו אשה שהלך בעלה למדינת הים והבנים הולכים מידי יום ביומו לבית הדֹאר לראות אם הגיע מכתב עבורם וכשרואים שהתיבה ריקה חוזרים בפחי נפש ונדמה להם כאילו עבר זמן רב מרוב תשוקתם וחוסר סבלנותם. אך מי שאינו מצפה ופתאום רואה מכתב שמחתו מרובה והזמן חלף הלך לו כצל עובר. וזה שאומר הקב''ה: ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו'' (מט יז) - הרס וחורבן יוצא כתוצאה מהמהירות והפזיזות. ע''י שימהרו את הקץ, כמו אשה היושבת על המשבר וממהרת להוציא את הולד טרם עת היא מביאה סכנה עליה ועל הולד. וכן היה בגלות מצרים שבני אפרים מהרו את הקץ והקדימו לצאת קודם הזמן ונפלו מהם רבים ע''י הפלשתים. והקב''ה השביע את ישראל שלא ירחיקו את הקץ בעוונם ולא ידחקו את הקץ, שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדי (כתובות קיא.). יראי ה' עליהם לבטוח בה' ובעת החושך של הצרות התוכפות והחושך יכסה ארץ, צרה רודפת צרה וכל יום קללתו מרובה מחברו יבטח בה' וישים בו מבטחו כי ה' יאיר נרו, ואפי' בשעה שאין לו כח להחזיק מעמד ישען בכל כחו רק על ה' ולא ימרוד ח''ו ולא ידחק וימהר את הקץ. ואשרי המחכה כי לישועתך קוינו וצפינו כל היום ואעפ''י שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא

''כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, הן בעונֹתכם נמכרתם ובפשעיכם שֻלחה אמכם'' (נ א), ר''ל אם הבעל גירש את אשתו מצידו, אזי יש לאשה וילדיה תרעומת ושנאה עליו מפני שעשה שלא כהוגן, בגד בהם הלך לו לחיות על מי מנוחות ועזב אותם לאנחות. אבל אם סיבת הגירושין של האשה והשילוחין של הבנים היה מצידם שלא התנהגו כשורה ועשו מעשים אשר לו יעשו ואילצו אותו לגרש אותם מעל פניו א''כ מדוע ישנאו את אביהם?! כן יאמר הקב''ה: האם אנכי מצידי שלחתי את אמכם, הן בעוונותיכם נמכרתם ונמסרתם ביד נבוכדנצאר מלך בבל, ובכ''ז נשארתם בארצכם אלמלא המרד אשר מרדתם בו, היינו: ''בפשעכם שלחה אמכם'' (נ א), א''כ מה לכם כי תלינו עלי, איני חייב בשילוחין ובגירושין שלכם ומדוע שנאתם אותי?! 

''מדוע באתי ואין איש'' - כביכול הקב''ה מתוכח עם ישראל על זה שיש להם תרעומת עליו שעזבם ושכחם, ואומר להם: מדוע באתי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואין איש? אתם מראים בזה שאין רצונכם בסיוע שלי ובעזרתי אלא סומכים על כוחכם ''כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה'' (דברים ח יז). ומכיון שאין שמי שגור בפיכם לכן לא תצליחו כי רק אם ''הקול קול יעקב'' הצלחתכם מובטחת ''ואין הידים ידי עשו'', בזמן שקולו של יעקב קול התורה מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אזי אין הידים ידי עשו (עין צופים). 

''כי נחם ה' ציון נחם כל חרבֹתיה'' (נא ג), הקב''ה מנחם את ירושלים שאעפ''י שחורבותיה מרובים ולא נשארה אבן על אבן תינחם בסוף, כשתבוא הגאולה תהיה יפה לכל תחלואי האומה. שלא כמחלות הגוף שאם אדם חולה בכמה מחלות צריך להמציא מזור ורפואה לכל מחלה ומחלה בפני עצמה. אך בנחמה העתידה הגאולה תרפא את ישראל מכל צרותיו ניחם כל חורבותיה, ששון ושמחה ימצא בה. ''הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם'' (נא ב), כתוב במדרש: א''ר לוי: בכל מקום שנאמר ''אין לה'', היינו שעכשיו אין לה אבל לעתיד יהיה לה. כגון: ''ותהי שרי עקרה, אין לה ולד'' (בראשית יא ל), בסוף נהיה לה, כמו שכתוב: ''וה' פקד את שרה'' (בראשית כא א). כמו כן: ''ציון היא דֹרש אין לה'' (ירמיה ל יז), אח''כ נאמר: ''ובא לציון גואל'' (בראשית רבה לח יד). 

ולכן כתוב אין שפירושו כמו הן-כן, כלומר הן יהיה לה אח''כ ולא עתה (מתנות כהונה). 

כיוצא בזה נאמר: ''אין מנחם לה''' (איכה א יז), ואח''כ נאמר: ''אנכי אנכי הוא מנחמכם'' (ישעיה נא יב). זהו פשוטו של הפסוק: הביטו אל אברהם אביכם'' (נא ב), כאשר תיפלו בזרועות היאוש נוכח העדר הנחמה בחשכת הגלות ותתחילו לחשוב כי זה שאמר הכתוב: ''אין מנחם לה''' וכן ''דורש אין לה'' הכוונה חלילה לתמיד, אזי אומר הנביא הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה אמכם ''כי אחד קראתיו'' שקראתיו לעוה''ז והודעתיו להיות יחידי מבלי להעמיד בנים, ובכל זאת ''ואברכהו וארבהו'', הרי נוכחתם לראות שאעפ''י שנאמר: ''אין לה ולד'' היינו רק ברגע זה אין לה אבל לעתיד יהיה לה, כמו כן ''אין לה מנחם'' היינו ברגע זה אבל לעתיד ''כי נחם ה' ציון'' (צוארי שלל). 

''ותאמר ציון עזבני ה''' (מט יד), ארבעה נביאים קראו תגר כנגד מידת הדין: דוד וירמיהו ואסף ובניו של קרח. דוד צווח: ''למה ה' תעמד ברחוק, תעלים לעתות בצרה''? (תהלים י א), ירמיה אף הוא עומד ואומר: ''למה לנצח תשכחנו תעזבנו לארך ימים''? (איכה ה כ), א''ל הקב''ה לירמיה: ירמיה וכי אני עזבתים תחילה, הם עזבו אותי, שנאמר: ''עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל'' (ישעיה א ד), ואתה עומד ואומר: ''למה לנצח תשכחנו תעזבנו לארך ימים''?! אף אסף אמר: ''למה אלהים זנחת לנצח, יעשן אפך בצאן מרעיתך''? (תהלים עד א), א''ל הקב''ה לאסף: הא אסף אני זנחתים תחילה, הם זנחו אותי, שנאמר: ''זנח ישראל טוב'' (הושע ח ב), אין טוב אלא הקב''ה, שנאמר: ''טוב ה' לכל'' (תהלים קמה ט). אף בניו של קרח אמרו: ''למה פניך תסתיר''? (תהלים מד כה), אמר להם הקב''ה: וכי אני הסתרתי פני תחילה, הם הסתירו פניהם תחילה?! שנאמר: ''סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות'' (דה''י ב' כט ז), ואתם אומרים: ''למה פניך תסתיר''?! (פסיקתא רבתי ותאמר ציון ג). 

''ותאמר ציון עזבני ה''' בשעה שבא נבוכדנצאר ושרף את ביהמ''ק והגלה את ישראל ולקח אותם בשבי, לא עשה אסטטיא - הליכה ומנוחה בכל ארץ ישראל, אלא היו רודפים אותם, כמו שנאמר: ''על צוארנו נרדפנו'' (איכה ה ד), ולמה היו רודפים אותם? אלא היו חוששים לנפשם לומר אלהיהם של אומה זו מצפה להם שיעשו תשובה, שמא יעשו תשובה עד שהם נתונים על ארצם, והוא עושה לנו כדרך שעשה לסנחריב. לכך לא עשו אסטטיא בכל א''י. וכיון שבאו על נהרות בבל וראו עצמם שהם נתונים בידם על אדמתם מיד עשה אסטטיא

אלו נפנו לאכילה ושתיה ואלו נפנו לבכי ולמספד. א''ל נבוכדנצאר: מה אתם יושבים ובוכים? והוא קורא לשבטו של לוי ואומר להם: הכינו עצמכם עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודה זרה בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים בביהמ''ק שלכם לפני אלהיכם! מסתכלים אלו באלו ואומרים: לא דיינו שהחרבנו את בית מקדשו בעוונותינו אלא עכשיו אנו עומדים להקיש בכינורותינו לפני הננס הזה - נבוכדנצאר היה גוץ ושמן, ולפני הע''ז הזה, מיד עמדו כולם ונטלו עצה ותלו כינורותיהם בערבות שהיו שם ושלטו בעצמם ובנפשותם ונתנו אליוני ידיהם לתוך פיהם ונשכו אותם במקום הבהונות וקצצו אותם, ומרצצים ומקצצים אותם. ודוד המלך ע''ה מפרשה: ''על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון: על ערבים בתוכה, תלינו כנרותינו'' (תהלים קלז א), שתלו שבטו של לוי שם כינורותיהם בערבים - עצי ערבה על שפת הנהר. ''כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה, שירו לנו משיר ציון'' (קלז ג), לא נשיר לא נאמר, אלא איך נשיר? ועשו כן אעפ''י שהיו יודעים שתעלה חמת המלך ויהרוג אותם כאשר היה באמת, שהושלכו מהם תילי תילים של הרוגים, מכל מקום היו יראים פן יעשו להם יסורין שלא יהיו יכולים לעמוד בהם עד שיתרצו לשיר. מראים אותם אצבעותיהם ואומרים להם: אין אתם יודעים שהיו כפותינו חזקים כברזל וקטעו אצבעותינו - החבלים שכפתו אותנו בהם היו חדים ועי''ז נקטעו אצבעותינו. ראה היאך נשיר? כיון שידע כן נבוכדנצאר, עמד והשליך מישראל תילי תילים של הרוגים. אעפ''כ היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני ע''ז, שנאמר: ''ותוללינו שמחה''. באותה שעה נשבע הקב''ה לישראל, א''ל הקב''ה: אתם שלטתם באצבעותיכם וקטעתם אצבעות ימינכם, חייכם! מה שלא השבתי לירמיה ולציון אני משיב אתכם על עזיבה ושכיחה שתבעו אותי, שנאמר: ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'' (תהלים קלז ה). ולא עוד: אלא אתם שלטתם באצבעות ידיכם של ימין אף אני ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'' (פסיקתא א רבתי ד' מדרש שוח''ט קלז).

 שבוע טוב ומבורך






No comments:

Post a Comment

POST توراه و هفطارای

Every Post's Information