תורה והפטורה – מתות

* שבת שלום *

 * תורה והפטורה *

פרשיות השבוע 

* מטות מסעי * 

מקבלים שבת עם צופי צדקה 

  פרשת השבוע

 * לילדים *

 ב׳ בְּאָב תשע״ה

 2nd of Av, 5775 

Sat, 18 July 2015

 بیست و هفتم تیر ماه ۱۳۹۴ 

اسلامی در ایران اشغالی

 سردبیر :‌داوید فاخری

 Editor : David Fakheri 

עורך ראשי דוד פאחרי 

tanehnazan7@gmail.com

***********&********(((((((((((((((

מקבלים שבת 

 פרשת מטות ומסעי

עם

צופי צדקה

מטות מסעי - שנינו יחד

אין זוג שלא חווה את טעמן המר של המריבות.

 בעיה האמיתית מתחילה כאשר לא מצליחים 

להשלים, לחזור ולגשר על הפער שנוצר ולחזור 

לאהבה, אחווה, שלום ורעות

הראלה ישי

כ"ז תמוז תשע"ה, 

14/07/2015 15:59

אין זוג שלא חווה את טעמן המר של המריבות, לא תמיד מסכימים, במקרים רבים מתגלים חילוקי דעות ולפעמים העניינים קצת יורדים מהפסים ומגיעים למצבים קיצוניים ולא נעימים. הבעיה האמיתית מתחילה כאשר לא מצליחים להשלים, לחזור ולגשר על הפער שנוצר ולחזור לאהבה, אחווה, שלום ורעות. מה שמעכב ומפריע להשלים הוא הרצון של כל צד להתבצר בעמדה שלו, לראות את ה'אני' שלו כחזות הכל. כאשר בוחרים להסתכל על המציאות במבט אנוכי שכזה יכולים להגיע לעיוותים איומים ונוראים.

בפרשתנו "מטות מטעי" אנו נפגשים עם הציווי על ערי המקלט. בכל אחד מעברי הירדן, המזרחי והמערבי, צריך להבדיל שלוש ערים שאליהן ינוס כל אדם שרוצח בשגגה. הדרך היחידה להשתחרר מערי המקלט היא במות הכהן הגדול, ולכן אמרו במסכת מכות[1] שאימותיהן של הכהנים הגדולים היו מספקות לרוצחים מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו ויוכלו לשוב לבתיהם.

ומכאן נלמד מה היא אנוכיות ועד כמה היא מסוגלת להעביר את האדם על דעתו. שפלוני - ואפילו יהיה זה הכהן הגדול! - ימות, ובלבד שאני אוכל לחזור לביתי.

גם בקשר הזוגי אנו יכולים לפעמים להפליג ולהגיע למצבים קשים מנשוא, ובכל זאת להתבצר בעמדתנו, לא למחול על כבודנו, לשלם מחיר יקר ובלבד שנשאר על הגובה, שהצד השני יהיה זה שיתקפל וכבודנו ישמר. וכאשר כל אחד משני הצדדים מחזיק בדעה דומה ודואג לעצמו, הפתרון רחוק והישועה לא נראית באופק, ובכל זאת שום דבר לא ישתנה, משום שזהו כוחה של האנוכיות. כאשר רוצים להקים בית ומערכת זוגית תקינה ובריאה צריך לזכור אין 'אני', יש 'אנחנו'. רק מי שיבין את זה ויחיה כך יזכה לחיות במערכת הרמונית, בריאה ומופלאה.

******************

מה בפרשה 

למשפחה

מטות

הַפָּרָשָׁה פּוֹתַחַת בִּנְדָרִים (כְּמֵעֵין שְׁבוּעוֹת) וּמַשְׁמָעוּתָם. מֹשֶׁה מַדְגִּישׁ לִפְנֵי הָעַם כִּי הַנּוֹדֵר נֶדֶר חַיָּב לְקַיְּמוֹ, וּמְלַמֵּד אוֹתָם הִלְכוֹת נְדָרִים. אֱלוֹהִים מְצַוֶּה אֶת מֹשֶׁה לָצֵאת לְמִלְחָמָה בַּמִּדְיָנִים, לְהִתְנַקֵּם בָּהֶם עַל נִסְיוֹנָם לִפְגֹּעַ בְּיִשְׂרָאֵל. הָעַם יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה בְּרָאשׁוּת פִּנְחָס, וּבְסִיּוּמָהּ מְנֻצָּחִים הַמִּדְיָנִים. אָנוּ מִתְוַדְּעִים לְסִפּוּרָם שֶׁל בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן: לִשְׁנֵי שְׁבָטִים אֵלּוּ הָיָה מִקְנֶה (צֹאן וּבָקָר) רַב מְאֹוד, וּבִרְאוֹתָם אֶת הַשְּׁטָחִים הַיְּרֻקִּים לְמִרְעֶה שֶׁנִּכְבְּשׁוּ בַּמִּלְחָמוֹת, בִּקְּשׁוּ לְהִשָּׁאֵר וּלְהִתְיַשֵּׁב שָׁם וְלֹא לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן. מֹשֶׁה כָּעַס עֲלֵיהֶם עַל כָּךְ שֶׁלֹּא יִצְטָרְפוּ לְמִלְחֶמֶת כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ עִם אֲחֵיהֶם, וּלְבַסּוֹף נִמְצְאָה הַפְּשָׁרָה: הַנָּשִׁים וְהַטַּף יִשָּׁאֲרוּ לְהִתְיַשֵּׁב שָׁם, וְהַגְּבָרִים יַעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וְיִצְטָרְפוּ לַמִּלְחָמָה עִם אֲחֵיהֶם.

פרשת השבוע

מאמרים ודברי תורה על פרשות השבוע. דקדוקי לשון, חידות, מדע בפרשה, סטטיסטיקה ועוד.

פרשת מטות מסעי לילדים 

על נושאים הבאים

נדר ושבועה (ל, ב-יז)

משה רבנו מכנס את ראשי המטות, ופורס בפניהם 

את דיני הנדר והשבועה, על מנת שילמדום לכל 

בני ישראל

נקמת משה במדיין (לא, א-יב)

בפרשה הקודמת, פרשת פינחס, סימנה התורה את

 בני מדיין כאויבים לישראל בגלל הנזק הקשה שגרמו 

משה קוצף על מפקדי הצבא (לא, יג-כד)

משה קוצף על מפקדי הצבא שהביאו את בנות

 מדיין, אותן שהחטיאו את בני ישראל, אל המחנה.

חלוקת השלל ומתן התרומות (לא, כה-נד)

הקב"ה מצווה את משה לכמת ולהעריך את השלל 

שנלקח מהמדיינים. ה' גם קובע את דרך החלוקה

נחלת שבטי גד, ראובן ומחצית ממנשה (לב, א-מב)

בני גד וראובן, שלהם צאן רב, פונים למשה, ומבקשים

 לנחול את נחלתם ממזרח לירדן, מקום עתיר במרעה

פרשת מסעי

סיכום מסעות בני ישראל במדבר (לג, א-מט)

פרשת מסעי, המחוברת השנה עם פרשת מטות,

 מסיימת את ספר במדבר, הרביעי מחמשת חומשי

 תורה.

לפנות את הארץ מזרים ומאלילים (לג, נ-נו)

הקב"ה מצווה את משה להעביר לבני ישראל מסר

 חשוב, ערב הכניסה לארץ: כדי לחיות בארץ בשלווה

גבולות הארץ המובטחת (לד, א-טו)

ה' מפרט בפני משה את גבולות הארץ על-פיהם 

יש לנהל את מסע הכיבוש. הארץ שבתוך גבולות 

ראשי החולקים את הארץ (לד, טז-כט)

כבר עתה, בטרם החל מסע הכיבושים, קובע ה' 

מי יהיו ראשי העם החולקים את הארץ לשבטי

 ישראל. 

נחלת שבט לוי (לה, א-ח)

הלווים אינם נוחלים חלק בארץ כשאר השבטים. 

נחלתם אינה כוללת שטחי מרעה וחקלאות כיוון

ערי המקלט (לה, ט-לד)

התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, 

שעליו לעמוד לדין, ובמקרה של הרשעה דינו מיתה,

בנות צלופחד – נישואין בתוך השבט (לו, א-יג)

לאחר שנפסק, כזכור לנו מפרשת פינחס, כי בנות 

צלופחד זכאיות לנחלה, בהיותן בנות למשפחה 

*********************************

* הפטורה *

הפטרת פרשת מטות-מסעי   מנהג הפטרות 'שלוש דפורענותא' ו'שבע דנחמתא' ומקורו הרב אלחנן סמט א. פתיחה ב. דברי רב והמנהג ההפטרה הבבלי ג. המנהג הבבלי בשבתות אלו ד. סידרן של ההפטרות ומשמעות המילה "ארץ" א. פתיחה בתקופה זו, תקופת 'שלוש דפורענותא', 'שבע דנחמתא' ו'תרתי דתיובתא', אשר סימנן "דש"ח, נו"ע, אר"ק, שד"ש", אין מפטירים בהפטרות הרגילות לפרשות השבוע. אלו אחת עשרה שבתות בהן מתנתקת ההפטרה מן הפרשה. למעשה, בסיומו של ספר במדבר ובכל ספר דברים, אין ההפטרה מתייחסת אל הפרשה, וזוהי תקופה הכוללת חמישית מפרשיות השנה. מהו מקורו של מנהג זה? מקורו של מנהג זה הינו בדברי הפסיקתא דרב כהנא, שהינו מדרש ארץ ישראלי קדום אשר נעלם זמן רב, יצא מחדש בידי שלמה בובר, ולאחר מכן הוהדר בידי בית המדרש לרבנים. המדרש נכתב בתקופת האמוראים, ומכיל הוא בתוכו שתים עשרה דרשות לשתים עשרה ההפטרות הנקראות לפרשות השבוע בתקופה זו, דבר אשר מלמדנו מהן ההפטרות לפרשות אשר היו נהוגות בארץ ישראל בשבתות אלו. מהו הייחוד שבמנהג זה, מהו השוני הקיים בו? מנהג זה ייחודי הוא, כיוון שאף שלא מבטל הוא את קריאת הפרשה במנהג הארץ ישראלי, שכן בארץ ישראל היו פרשיות התורה מחולקות לסבב קריאה שארך שלוש שנים וחצי, כך שלא היו ההפטרות חוזרות בכל שנה באותו התאריך, מבטל הוא את יסודו של דין קריאת ההפטרה הנזכר בתלמוד הבבלי. המנהג הבבלי מחפש את הקשר בין קריאת הפרשה לקריאת ההפטרה, דין הנזכר בגמרא כ"בדדמי ליה". כל עיקרה של תקנת קריאת ההפטרה הינה ההשלמה לקריאה בתורה, כפי שמתבטא מתרגומה של המלה 'הפטרה' - 'אשלמתא'. מכאן, כי לא ניתן להעלות על הדעת שיקבל המנהג הבבלי את מנהג הפסיקתא, הגוזר כחמישית מהפטרות השנה, בגלל העיקרון אשר הנחה את תקנתה של קריאת ההפטרה. הלא אין זו שבת ראש חודש וכדומה, בה יש להפטיר בהפטרה מיוחדת, ועל כן, כיצד ניתן להשלים את קריאת התורה בהפטרה אשר איננה קשורה כלל לקריאה השבועית? על כן, נראה כי בתקופת האמוראים לא נקראה בבבל אף אחת מן ההפטרות הללו, ולא תוקן דבר זה במקומם. אף בארץ ישראל נתפסה ההפטרה כמשלימת הפרשה, אולם יש לומר כי כיוון שאין המנהג הארץ ישראלי עוקר את הפטרותיהם של שנים עשר סדרים - שכן בארץ ישראל אין חלוקת הסדרים קבועה בתאריכי השנה, על כן, מכבודה של ירושלים ומן האבל על חורבנה - תוקן לקרוא בשבתות אלו מענייני ירושלים. ב. דברי רב והמנהג ההפטרה הבבלי האם אמנם לא היה מוכר המנהג להפטיר בהפטרות מיוחדות לשבתות אלו במנהג הבבלי? כך כותבת הגמרא במסכת מגילה (לא, א): "אמר רב[1]: ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטֹרח" (ישעיה א, יד). מאי "היו עלי לטֹרח"? אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין להם לישראל שחוטאין לפני, אלא שמטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהם. בתשעה באב גופיה מאי מפטרינן? אמר רב: "איכה היתה לזונה" (ישעיה א, כא), מקרא מאי? תניא: אחרים אומרים: "ואם לא תשמעו לי" (ויקרא כו, יד), רבי נתן בר יוסף אומר: "עד אנה ינאצֻני העם הזה" (במדבר יד, יא), ויש אומרים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (במדבר יד, כז). אמר אביי: האידנא נהוג עלמא למיקרי "כי תוליד בנים" (דברים ד, כה), ומפטירין "אסף אסיפם" (ירמיה ח, יג)." לכאורה, קרוב מנהגו של רב לדברי הפסיקתא. כאשר חל ראש חודש אב בשבת - מפטירין הפטרה אחת העוסקת בפורענות. כך כותב התוספות על דברים אלו (שם, ד"ה 'ראש חודש'): "ואין אנו עושין כן, אלא מפטיר בירמיה (ב, ד): "שמעו דבר ה'|", ובשבת שלפני תשעה באב "חזון ישעיהו" (ישעיה א, א). והטעם: לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא, לומר 'שלוש דפורענותא' קודם תשעה באב, ואלו הן: "דברי ירמיהו" (ירמיה א, א), "שמעו דבר ה'|" (שם ב, ד), "חזון ישעיהו" (ישעיה א, א). ובתר תשעה באב 'שבע דנחמתא' ו'תרתי דתיובתא'... וסדר זה מתחיל בפנחס[2] וסימניך דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש... והא שאין אנו מפטירין "חזון" בשבת שחל בו ראש חודש אב, משום דקיימא לן דאין אבילות חל אלא בשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה. ורב דאמר דמפטיר "חזון", סבר דהאבילות חל מיד שנכנס ראש חודש, ואין הלכה כן, וכן פירש הרב ר' אליעזר ממיץ. ולכך אנו מפטירין "שמעו" וכן אנו נוהגין על פי מסכת סופרים, שאנו קורין "ויחל" בתעניות ובמתניתין אמרינן שקורין ברכות וקללות." מדברי התוספות עולה כי סובר הוא שמציע רב את מנהגו, כקשור למנהג המופיע בפסיקתא, ועל כן יש מקום לדון בו מול מנהגנו. אולם, בניגוד לדברי התוספות, המנסה לשאול מתוך מנהג הפסיקתא על מנהגו של רב, נראה כי אין דבריו של רב תלויים כלל במנהג הפסיקתא. דבריו של רב מתבססים על כך שקודם לכן דנה הגמרא בהפטרת ראש חודש, אשר ודאי שונה היא מן ההפטרה הקבועה לאותה השבת. הברייתא המובאת קודם לדבריו של רב מתקנת להפטיר בשבתות ראש חודש בהפטרת "והיה מידי חֹדש בחדשו", ועל כן מציע רב הפטרה חלופית לשבת ראש חודש החלה קודם תשעה באב, המזכירה את עניין ראש חודש ופותחת ב"חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", דבר המתקשר אף לתשעה באב. הדבר אף מקשר את ההפטרה לקריאה השבועית, שכן בשבתות אלו קוראים בדברי ראש חודש, "ובראשי חדשיכם", ומכאן שאין לראות בדברי רב קישור למנהג הפסיקתא הארץ ישראלי. על כן, נראה כי בתקופת האמוראים לא קראו בפרשות אלו כמנהג הפסקיתא, שכן נוגד הדבר את העיקרון ההלכתי על פיו קבעו את קריאת ההפטרה. ג. המנהג הבבלי בשבתות אלו אם כן, מה נהוג היה להפטיר בשבתות אלו על פי המנהג הבבלי? בסוף ספר אהבה מביא הרמב"ם רשימת הפטרות לכל השנה.[3]כך מובא בדבריו: "ראשי המטות: "ויתן משה למטה בני ראובן" וכו' עד "מחלק את הארץ" ביהושע (יג, טו - יד, ה). אלה מסעי: "אלו הנחלות" וכו' עד "ויתנו בני ישראל ללוים" ביהושע (יט, נא - כא, ג). אלה הדברים: "אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה" וכו' עד "והייתם לי לעם" בירמיה (ל, ד-כב). ואתחנן: "ואתפלל אל ה' אחרי תתי" וכו' עד "שדות בכסף יקנו" וכו' בירמיה (לב, טז-מד). והיה עקב: "הלֹך וקראת באזני ירושלִַם" וכו' עד "והתברכו בו כל גוים ובו יתהללו" בירמיה (ב, א - ד, ב). ראה אנכי: "הנה ימים באים נאם ה' והקימותי צמח צדיק" וכו' עד "אם יסתר איש במסתרים" בירמיה (כג, ה-כד). שופטים: "ויהי כאשר זקן שמואל" וכו' עד "ויאמר שמואל אל אנשי ישראל" וכו' בשמואל (שמואל א, ח). כי תצא: "ויאספו פלשתים את מחניהם" וכו' עד "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" בשמואל (שמואל א, יז, א - יח, טו). והיה כי תבא: "אז יבנה יהושע מזבח" וכו' עד "ולא היה כיום ההוא" וכו' ביהושע (ח, ל - י, יד). אתם נצבים: "ויאסף יהושע את כל שבטי ישראל" וכו' עד "כרמים וזיתים אשר לא נטעתם" וכו' ביהושע (כד, א-יג). האזינו: "ולקחתי אני מצמרת הארז" וכו' עד "והשיבו וחיו" וכו' ביחזקאל (יז, כב - יח, לב). וזאת הברכה: "ויהי אחרי מות משה עבד ה'|" וכו' (יהושע א, א) ומדלג עד "ויהי ה' את יהושע" ביהושע (ז, א). כל שבת שקורין בה שתי פרשיות מפטירין מענין פרשה אחרונה, וזהו המנהג ברוב המקומות. וכן נהגו רוב העם להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה. בשבת שאחר תשעה באב - "נחמו נחמו עמי" וכו' (מ), בשניה  - "ותאמר ציון עזבני ה'|" וכו' (מט, יד), בשלישית - "עניה סֹערה" וכו' (נד, יא), ברביעית - "אנכי אנכי הוא מנחמכם" וכו' (נא, יב), בחמישית - "רני עקרה לא ילדה" (נד, א), בששית "קומי אורי כי בא אורך" (ס, א), בשביעית -  "שוש אשיש" וכו' (סא, י)."   ניתן לראות כי הפטרות אלו, אשר מציין הרמב"ם כהפטרותיהם המקוריות של שבתות סוף ספר במדבר וספר דברים כולו - נסמכות בעיקרן על דמיון לשוני, כמנהג ה"גזירה השווה" הארץ ישראלי.[4]הרמב"ם עצמו, למרות שמציין כי אלו ההפטרות אשר נהגו בשבתות אלו במנהג הבבלי, מוסיף כי לא נהגו העם כך עוד, אף שודאי כי נראו לו הפטרות אלו מתאימות מאלו שנהגו בהן העם, דבר שניתן לראות מכך שמנה הרמב"ם במפורט את ההפטרות המקוריות, וציין אך בקיצור את המנהג הארץ ישראלי שרווח בעם. על כן, יש לשאול מתי החל המנהג הארץ ישראלי להתפשט כמנהג הראשי, הלא אף בזמנו של הרמב"ם עוד נזכר המנהג הבבלי, ואף נזכר הוא כמתאים וכראשי. לעומת זאת, ברשימתו של ה"אשכול", המציינת את רשימתו של ר' שמואל הנגיד, אשר חי בזמנו של רב האי גאון, מצוינות הפטרות המנהג הארץ ישראלי. יש לציין כי דווקא בארצות הבלקן, ואף בעירו של הרמב"ם, פוסטאט (קהיר העתיקה), נהגו במנהג הארץ ישראלי, אף שהיה רצונו של הרמב"ם להנהיג את המנהג הבבלי. בסידור רב סעדיה גאון ובתשובות רב שרירא גאון ניתן לראות את ראשיתו של המנהג הארץ ישראלי. בסידורו, כותב רב סעדיה גאון[5]: "ויש אנשים המפטירים בשלוש השבתות קודם תשעה באב "דברי ירמיהו", "חזון ישעיהו" ו"בן עשרים ואחת שנה צדקיה במלכו". וכן מפטירין בשבת שאחר תשעה באב "נחמו נחמו עמי"." יהודי איטליה, הנוהגים במנהגם אף כיום, אינם מפטירים בכל הפרשות כמנהג הארץ ישראלי, ורק בשבת שלפני תשעה באב ובשלוש הפרשות שאחריו מחליפים הם את מנהג ההפטרה הבבלי במנהג הארץ ישראלי. נראה לומר כי הסיבה שהביאה להתפשטותו של המנהג הסותר את המנהג הבבלי הקדום הם עוצמת הרגשות אשר גרמו את הרצון להפטיר בדברי ירושלים, בחורבנה ובציפייה לנחמתה. יש לבחון מהו המקור לשבע שבתות הנחמה. שלושת הפטרות הפורענות נקבעות מן הזמן של שלושת השבועות, אך מהי סיבת התקנה להפטיר בשבע השבתות שלאחר תשעה באב בהפטרות הנחמה?[6] ד. סידרן של ההפטרות ומשמעות המילה "ארץ" נראה כי בא המנהג להפטיר בכל שבע השבתות הבאות לאחר תשעה באב בהפטרות נחמה לומר כי הנחמה אשר תבוא לאחר הפורענות תהיה מעבר לכפולה - "נחמו נחמו עמי יאמר -להיכם"(ישעיה מ, א). מדוע פותח סדר ההפטרות לאחר תשעה באב בשבע הפטרות העוסקות בנחמה, ורק לאחריהן שתי הפטרות העוסקות בתשובה, האם אין התשובה קודמת לנחמה? ניתן לומר כי ראשית תבוא אמנם נחמתם של ישראל וגאולתם, ורק לאחר מכן תבוא תשובתם אל הבורא.[7] יש לשאול מדוע בהפטרות הפורענות קודמות הפטרותיו של ירמיה להפטרותיו של ישעיה, אף שאין הדבר כן מן הבחינה ההיסטורית? ניתן לומר כי בא הדבר לסמוך את דבריו של ישעיה (א, כא): "איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מְלֵאֲתִי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים" לקריאת מגילת איכה. אולם, ניתן להוסיף כי עיקרו של ספר ירמיה הינו בדברי פורענות, ועיקרו של ישעיה - בדברי נחמה. על כן, כיוונה הפסיקתא לסיים את הפטרות הפורענות בדבריו של ישעיה, קודם שמתחילים להפטיר מדברי נחמותיו. בהפטרת השבת הנקראת בספר ירמיה (ב, ד - ד, א): "שמעו דבר ה' בית יעקב", ישנה מילה מנחה החוזרת שבע פעמים, היא המילה "ארץ"[8]: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל. כה אמר ה': מה מצאו אבותיכם בי עָוֶל כי רחקו מעלי, וילכו אחרי ההבל - ויֶהבלו. ולא אמרו איה ה' המעלה אתנו מארץ מצרים, המוליך אתנו במדבר בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה... העבד ישראל אם יליד בית הוא מדוע היה לבז. עליו ישאגו כפרים נתנו קולם וישיתו ארצו לשמה עריו נצתה (קרי: נצתו) מבלי יֹשב." מהו הקשר בין הופעותיה של המילה המנחה בהפטרה? בתחילה, מציינת המילה "ארץ" את מצרים, כביטוי לכך שלא הפנימו ישראל את החסד שעשה עמם ה' בהעלותו אותם ממצרים. לאחר מכן, באים שלושה כינויים המתארים את המדבר, בו היו ישראל כפויי טובה על שלא ראו כי הוליך אותם ה' שם בשלום. שלושת ההופעות האחרונות של המילה "ארץ" מתייחסות לארץ ישראל - החסד הנוסף אליו מתכחשים ישראל הינו קדושת הארץ, אותה מטמאים ישראל, ללא שימת לב לכך שארץ ה' היא. על כך בא העונש בפסוק ט"ו, בו הופכת ארץ הכרמל, ארצו של ה' אשר נהייתה ארצם החומרית של העם, לארץ מדבר. דבר זה, בו הופך הביטוי "ארץ" בשלושה מובנים, מצרים, מדבר וארץ ישראל, המתייחס אף הוא כארץ הכרמל, כארצו של ה' וכארצם של ישראל, נדיר הוא, אולם ניתן למוצאו אף בפרשת לך לך, שם נזכרת המילה ארץ שבע פעמים, ומגלמת את המעבר מארם נהרים, לארץ כנען, ההופכת להיות ארצו של אברהם (בראשית יב, א-ז): "ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך... ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ. וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו." [1]    כך מתוקן הדבר בהגהות הב"ח וכן הדבר אף ב"דקדוקי סופרים". [2]    כך אכן חלות פרשות אלו ברוב השנים, אולם יש שנים אשר אין סדר 'שלוש דפורענותא' מתחיל בפרשת פנחס. [3]    יש לציין כי אף בתקופתו של הרמב"ם לא נהגו עוד להפטיר בהפטרות המנויות בדבריו לשבתות אלו, אולם מביא הוא את מניינן כרשימה היסטורית. [4]    הפטרת פרשת מטות דומה לעניין הפרשה, ואף במנהג הארץ ישראלי, הפותח בעניין זה סדר חדש, מתאים הדבר הן מן הבחינה העניינית והן מתוך גזירה שווה "ראובן". הפטרת פרשת מסעי עוסקת בענייני נחלות, כפי עניינה של הפרשה. הפטרת דברים הינה בגזירה שווה "דברים" לתחילת הספר. הפטרת ואתחנן נקבעה על סמך גזירה שווה בין "ואתחנן אל ה'|" ל"אתפלל אל ה'|". הפטרת פרשת עקב, שהינה ארוכה ביותר למנהג הרמב"ם, הינה בדמיון בין "ושמר ה' לך את הברית ואת החסד" ל"זכרתי לך חסד נעוריך". הפטרת ראה נסמכת על הדמיון בין נביאי השקר הנזכרים בהפטרה לפרשת נביאי השקר המצויה בפרשה זו. הפטרת שופטים קשורה לפרשיית המלך הנזכרת בפרשה. הפטרת כי תצא, שהינה בעלת שבעים ושלושה פסוקים, קשורה אל הפרשה ביציאה אל המלחמה. הפטרת כי תבוא קשורה אל הפרשה בציווי על בניית מזבח בהר עיבל, וביצועו בהפטרה. הפטרת ניצבים דומה לקריאת הפרשה בהתייצבותם של ראשי העם, זקניו ושוטריו הן בדברי משה והן בקריאתו של יהושע לאיסוף המחנה. הדמיון אשר הוביל לבחירת הפטרת האזינו צריך עיון. הפטרת וזאת הברכה הינה כפי הפטרתנו, אולם זוהי הפטרה ארץ ישראלית לסדר הפותח באותן המילים, ואין הפטרה זו נזכרת בגמרא. [5]    הפסקה חסרה בסידור רב סעדיה גאון אשר בהוצאת 'מקיצי נרדמים', אולם הושלמה בידי נ. וידר ב"השלמות" (עמוד 260). [6]    ניתן לומר כי בא הדבר 'למלא' את כלל השבתות המפרידות בין 'שלוש דפורענותא' ל'תרתי דתיובתא', אולם אנו ננסה להוכיח כי למנהג זה ישנה אף משמעות נוספת. [7]    עיין אף בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (צז, ב) המביאה את המחלוקת המפורסמת בין ר' אליעזר לר' יהושע בעניין זה: "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב". הרמב"ם בהלכות תשובה (ז, ה) פוסק את דעת ר' אליעזר להלכה: "כל הנביאים כולן ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין...". אולם, עיין ב"עיונים לפרשות השבוע" (סידרה א), בעיון לפרשות ניצבים וילך, בפרק "התשובה בפרשתנו - הבטחה, מצווה או תנאי?" (עמודים 407-403), שם הובאו אף הפסוקים שמביא הרמב"ם לסיוע לדבריו, ומניתוחם עולה כי ישנן שתי דרכים בהם מתאר המקרא את גאולתם של ישראל. כך מובא שם בסיכום העניין: "אין סתירה מהותית בין שתי הקריאות הללו: אפשר שתשובת ישראל בגלות אמורה במשפט תוצאה, והיא מצווה, ויחד עם זאת קיום המצווה הזאת מהווה תנאי לגאולתם. אפשר אף שתשובת ישראל בגלות היא הבטחה, אולם רק אחר שהבטחה זו תתקיים יוכל תהליך הגאולה וקיבוץ הגלויות להתחיל, ואם כן הבטחה זו היא תנאי לקיומה של ההבטחה האחרת". אמנם, מן הצד ההיסטורי, אותו חווה עם ישראל בעלותו לארצו מן הגלות - קודמת התשובה לגאולה, אולם פסוקי התורה מלמדים כי זהו מהלך כפול. לאחר ששב עם ישראל לארצו, נפתח תהליך נוסף, בו קודמת הגאולה ומזינה את תהליך התשובה. למעשה, אלו שני תהליכים ההולכים ומזינים זה את זה. [8]   יש לציין כי מילה זו הינה הנפוצה ביותר כמילה המנחה בתיאורי התנ"ך.

*****************

יהיה שבוע להיט

שבוע דבש

ועוד...

سردبیر :‌داوید فاخری

Editor : David Fakheri

עורך ראשי

דוד פאחרי

tanehnazan7@gmail.com